Image credit: Aaron Akira, "Coldcut" : pastel, ink, charcoal, graphite on paper

Artist Bios
View full size

I Had No Choice

 

I had no choice you understand

a woman aged forty-four and the makeup’s black is spreading the creases

already not covering the wrinkles I had no choice a few clowns stood there silent

I undid the buttons of my shirt they smiled and exchanged glances

I didn’t understand what they said I stripped off my black skirt

baring a not-bad waistline I didn’t know what they wanted

I unhooked my bra and white round breasts that were rather pretty

I already didn’t look them in the face when I squeezed out of my underwear

I didn’t have a choice understand this I was me was they

and I took a risk I had to prove

that I was me I had no choice

 

 

 

Whore

 

She spreads apart lines

on a keyboard,

invites a customer

arriving by chance

to go deep in and penetrate

 

bares herself in a bubble

through

transparent walls

a peek and a suck

for the right reader

 

gushing words

squirting letters

fearing muteness

addicted to applause

Maybe she will be called

a poet

after she dies  

 

 

 

 

Out of Tens of Thousands of Entrances

 

Out of tens of thousands of entrances

of uncountable stone houses

not one of them is mine

Many years ago I was the god of ants

with a dry branch I decided

who for death and who for life

who to drown in the old pail

and whose soul to give life to

with sweet challah crumbs

 

Out of all the gardens of daffodils

out of all the uncountable lemon groves

not one of them is mine.

I used to be the god of grasshoppers

with sewing-thread I tied them to rosebushes

and when I released them

they elegantly crossed

in a grand show of red and yellow canopies

across the wide lit field

 

I wanted to say—on the bridge

the sun clenches with fading fingers

the eyes of the tower lit up

deceitfully imitating life, setting,

and the gloom’s wound shines loneliness.

  

 

 

Titianesque Skies

 

And one woman used to

incline her white swan-like neck

toward purplish Titianesque skies

She was there behind the window

even though the skies were concrete skies of end-of-December

and the world was closed in a womb of water

I was pushed face-no-face in a bus of early risers

the window panes steamed-up and foggy

It was possible to hear her clearly when she screamed

no not screamed—laughed

her laughter ascending upward

and a pair of white strong wings

grew suddenly from somewhere

and carried her above the cold city soot

I swear that’s how it was

 

 

 

Letter to Sami

 

You would be so proud of me now

in a bra, black lace on white flesh,

swaying, in one hand a duster

and in the other, red wine

on two hours’ sleep, on an empty stomach,

shining the bathrooms and the floors

(praiseworthy females wear lace and drink blood)

and in a third hand types

email to an on-duty male

(an appropriate female will have a romance

only with a declared feminist)

maybe you saw me, you would be proud of me now

 

I chilled two cabernet sauvignons,

with a fourth hand I shampooed my hair

and shaved down there in the style of the mustache of,

with a fifth hand and a glove I searched for my daughter’s hamster

who chose to die under the refrigerator

and with the sixth I polished the aquarium

with the fish who escaped my seventh hand fluttering,

fixing me a cold look

cut from a piece of cruel broken glass

 

Oh, if you would see me now

you would say, what a praiseworthy female

 

 

 

 Yehuda's Light

 

No one avenged her honor

Mazal rummages in her dress of poverty

magically conjures golden ten-cent pieces

and counts out two shekels sixty to reach the junction of Yehuda’s Light

Mazalika little lady of luck not one cell worth healing

wounded outside and in

drowns her pride in a face worth two spits

as her legs fail and betray her

in mud as in life on the steps of the bus

collapsing toward Yehuda’s Light.

 

 

 

Getting Fucked by Poetry

 

Getting fucked by poetry

inhermother’scunt what will she find

words scathe and wound her

soft ones too getting fucked by poetry

spread your hands hey ho she is falling

don’t be late she is shattering

(isn’t shattering a word of rocks and wind and Atlantic Ocean

and a woman in one blue cape, her face pale and pained?)

What will she find that she hasn’t found?

An evil spirit she raises from herself

becomes whole stumbles

(lady, didn’t you spread yourself a second ago on the rocks?)

all of her laughing bitterly at herself a little too strongly

it seems strong too weak

but the terrible echo no not the echo the whisper

 

 



View Original Work ↓

לא היתה לי ברירה 

 

לא היתה לי בררה אתה מבין

 אשה בת ארבעים וארבע השחור של האפור נמרח בחריצים

 המייק -אפ כבר לא מכסה על הקמטים

 לא הייתה לי בררה עמדו שם כמה ליצנים הם שתקו

פרמתי כפתורים בחלצה הם חיכו החליפו מבטים

 לא הבנתי מה הם אומרים פשטתי חצאית שחורה

 חושפת קו מתנים לא רע לא ידעתי מה הם רוצים

 שחררתי חזיה שדים לבנים מעגלים די יפים

 כבר לא הסתכלתי להם בפנים כשהשתחלתי מהתחתונים

 לא הייתה לי בררה תבין זו הייתי אני והם

 ולקחתי סכון הייתי חיבת להוכיח

שזו אני לא היתה לי בררה 

 

 

 

 

זונה

 

זונה,

מפשקת שורות

 במקלדת

 מזמינה לקוח

 מזדמן 

שיעמיק ויחדר

 

חושפת בבואה

 מבעד לקירות

 שקופים

 הצצה ומציצה

 לקורא הנבון

 

שותתת מלים

 מזריקה אותיות

 מתיראת מאלמות

 מכורה לתשואות,

 אולי תכנה

משוררת

 לאחר שתמות

 

 

 

מרבבות המבואות

 

מרבבות המבואות

מאינספור בתי האבן

 אף לא אחד שלי

לפני ימים רבים

הייתי אלהי הנמלים

בענף יבש חרצתי

מי למות מי לחיים

מי לטבע בדלי הישן

מי להחיות נפשה

בפרורי חלה מתוקה

 

מכל גנות הנרקיסים

מאינסוף עלות הלימונים

אף לא אחת שלי

הייתי אלהי החרגולים

 בחוט תפירה קשרתי לשיח ורדים

כששחררתי הם הרהיבו לחצות

 במופע חפות אדמות צהבות

 את השדה המואר הרחב

 

רציתי לספר, על הגשר

 שמש נלפתת באצבעות נמוגות

 בבות המגדלים נצתות

 מכובות חיים וכבות

 וגלד העלטה דולק בדידות

 

 

  

שמי טיציאן

 

ואשה אחת היתה

מטה צואר ברבורה לבן

אל עבר שמי טיציאן סגלגלים,

היא הייתה שם מעבר לחלון

אם כי השמים שמי בטון של סוף דצמבר היו

והעולם נסגר ברחם מים.

נדחקתי פנים לא פנים באוטובוס של משכימים

זגוגיותיו מהבילות מערפלות,

נתן היה לשמע בברור כשצעקה ,

 לא, לא צעקה, צחקה ,

צחוקה מתמר מעלה

 וזוג כנפים לבנות חזקות

 צמחו לה כך פתאם משום מקום

 נשאו אותה מעל העיר הקרה המפויחת,

 נשבעת לך כך היה

 

 

 

 מכתב לסמי

 

 היית כה גאה בי עכשו,

בחזיה ותחרה שחורה על כשר לבן

מתנועעת, ביד אחת מקל סחבה

 ביד שניה יין אדום

נר היו על שתי שעות שנה, על בטן ריקה

מבריקה את השרותים והרצפה

 (נקבות משבחות לובשות תחרה

 ושותות דם)

ביד שלישית מקלידה מייל לגבר התורן

 (נקבה ראויה תנהל רומן רק עם פמיניסט מצהר)

 אלו ראית אותי, היית גאה בי עכשו

 

 צננתי שני קברנה סוביניון, בציר טוב

ביד רביעית חפפתי את הראש

וגלחתי למטה בסגנון השפם של,

ביד חמישית וכפפה תרתי אחר האוגר של בתי

שבחר להתפנר מתחת למקרר

ובששית הברקתי את האקוריום עם הדג

 שנשמט מידי השביעית מפרפר

 נועץ בי מבט קר

מפלח שבר זכוכית אכזר

 

הו, אלו ראית אותי עכשו

 היית אומר, איזו נקבה משבחה

 

 

  

  

אורך של יהודה

  

איש לא תבע את עלבונה,

מזל, מפשפשת בשמלת עניים

קוסמת זהובים של עשר אגורות

מונה שני שקל ששים לצומת אור יהודה.

מנליקה, לא תו נאה אחד לרפואה

פצועה מבחוץ ומבפנים

מטביעה כבודה בפנים ששויים שתי ידיקות

ושתי רגלים נחשלות בוגדות

בבוץ כמו בחיים, במדרגות האוטובוס,

כושלות לאורו של יהודה

 

 

 

מזדיינת שירה 

 

מזדינת שירה,

 בכושלאמשלה מה תמצא,

מלים בוטות פוצעות אותה

גם רכות, מזדינת שירה,

פרשו ידיים היי הו נופלת

אל תאחרו, מתנפצת

( מתנפצת זו לא מלה של סלע ורוח ואוקינוס

 ואשה בגלימה כחלה כהה, פניה חורים מיוסרים?)

 רוח אדירה היא מתעוררת מעצמה

מתאחה, מועדת,

גברת, לא נמרחת לפני דקה על הסלעים? ) )

שלמה צוחקת מעצמה, חזק מדי,

במדומה שחזק, חלש מידי

ההד הנורא, לא, לא ההדת הלחישה  

 

Translator Notes

I have been translating Yudit Shahar’s poems for several years now. The process has three parts. First, I work alone and prepare handwritten drafts of translations. Next, I meet Yudit and ask her to read each poem in Hebrew, so I can hear it in her voice, and then I ask questions—about slang from the neighborhood she grew up in, about lines that are ambiguous in Hebrew, about the deep meaning. We talk about what individual lines and phrases mean.


I prepare more drafts working alone, in various cafés in Tel Aviv, writing by hand. Occasionally I asked another coffee-drinker for input. Then I type up what I have and meet Yudit again, and often, we talk through each word. We work, poem by poem, reading the poems out loud to each other in each language, until we are both satisfied.


I continued this process for several years, working in academic breaks—winter and summer. Over the years, I asked two types of strangers for their thoughts on the poems: old ladies from certain parts of Tel Aviv who could recognize references to what neighborhoods in the city looked like forty years ago, and young baristas who could comment on slang, curses, and the crushing economic difficulty many people, especially artists, struggle with in today’s Israel. I thank these kind, talkative strangers for their help.

 


Aviya Kushner

×