She Walked into the Stories
For the last several nights, I walk into the house
the children pass in front of me, out from the room we built for them,
and they tuck themselves into our bed. The windows are closed, but fear crawls into me
they are breathing in gentle melody
I check that the blanket covers their soft feet
what am I supposed to do with this fear? I want to ask you—
who said to you that I am alive
and you are dead?
Before sleep, the child notices your shadow in the living room and says, Grandmom
and she walked into the stories.
Your Face
Your face
Your heart
Your hands
Your feet
Your spirit and your soul
The place inside no one
Understands and your adornments
Do not enter
Your loves
Your storms
Your sights and your smells
Your health and your illness
The moments of your sorrow
Your great joy rising up in a whisper from the depths
Your sightings and your disappearances
Your days and your nights
And your fruits and your fears
Your desires and dreams
Your freedoms and that which binds you
Your yesterdays and tomorrows
Your places
And your sighs
And your face
Vidui
Again this game of all these known responsibilities—
I’ll let it be known from the beginning:
We sinned. Always.
From the beginning to the end,
from one seal to the next.
We are guilty. You
are always right.
This is how You love us?
My Rabbi is Getting Older
My Rabbi is getting older.
He uses a magnifying glass,
coughs so often and it’s hard to hear.
This is the time of life when the body is tired,
memory grows a thickening shell
the orphan in me knows
he is going
in class he already doesn’t remember
he confuses our names some
the problems posed in the Talmud are no longer problems
its answers do not answer.
His son tries to remind him gently
repeating aloud some of what’s been said, and offers a few corrections
facing my Rabbi’s eyes, I see they are emptying out—
one moment his pupils fill with sand
the next, letters are blossoming out of them
(desperately, as though they only exist for letters)
next, the short bursts take hold of the long blasts
the Holocaust is already coming out of his eyes
and I want to scream to him
my father, my father
how much dying am I able to press into one small body.
But he falls asleep in the middle of the lesson
and leaves me here alone
facing all the generations
הלכה אל הסיפורים
בלילות האחרונים אני הולך בבית
הילדים עברו בלאט מחדר שבנינו להם אל מטת בטחון שלנו
החלונות סגורים ופחד גדול נופל עלי
אני מודא נשימות קצובות שלהם
בודק שהשמיכה מכסה את כפות הרגלים
ומה לעשות ביראה הגדולה הזו
אני רוצה לשאל אותך
ומי אמר לך שאני בכלל חי
ואת מתה
ולפני השנה הילד הסתכל על דמותך בסלון
ואמר סבתא
הלכה אל הספורים
את פניך
את פניך
את לבך
את ידיך
את רגליך
את רוחך ונפשך
את המקום בו אף אחד לא
מבין ולא בא עדיך
את אהבותיך
את סערותיך
את מראיך וריחותיך
את בריאותך וחליך
את רגעי עצבונך
ואת האשר הגדול העולה בלחש מן התהומות
את התראותך והעלמיותיך
את ימיך ואת לילותיך
את פרותיך ופחדיך
את רצונותיך וחלומותיך
ואת חרותך ולוחותיך
את אתמוליך ומחריך
ואת מקומותיך
ואנחותיך
ואת פניך
וידוי
שוב כל משחק התפקידים הידוע
הנה אני מודיע מראש
אנחנו אשמים
לעולם
מהתחלה ועד הסוף מכריכה אל כריכה
אשמנו
אתה תמיד צודק
ככה אתה אוהב אותנו
הרב שלי מזדקן
הרבי שלי מזדקן
הוא משתמש בזכוכית מגדלת
משתעל ללא הרף ובקשי שומע
זה הגיל עיפות החומר הסתידות הזכרון
אבל היתום שבי כבר יודע
הוא הולך
בשעור הוא כבר לא זוכר
קצת מתבלבל בין השמות
הקושיה כבר לא קושיה התרוץ לא תרוץ
הבן שלו מנסה להזכיר לו בעדינות
חוזר בקול על הדברים וקצת מתקן
מול העינים הרבי שלי מתרוקן
רגע אחד האישונים שלו מתמלאים חול
רגע שני האותיות פורחות ממנו
(באכזריות ששמורה רק לאותיות)
רגע שלישי השברים משתלטים לו על התקיעות
והשואה כבר יוצאת לו מהעינים
ואני רוצה לצעק לו
אבי אבי
כמה יתמות אני יכול לדחוק לגוף אחד קטן
אבל הוא נרדם באמצע השעור
ומשאיר אותי כאן לבד
מול כל הדורות