Image credit: Jackson Scribner - "Pure Pressure"

She Walked into the Stories

 

For the last several nights, I walk into the house

the children pass in front of me, out from the room we built for them,

and they tuck themselves into our bed. The windows are closed, but fear crawls into me

they are breathing in gentle melody

I check that the blanket covers their soft feet

what am I supposed to do with this fear? I want to ask you—

who said to you that I am alive

and you are dead?

Before sleep, the child notices your shadow in the living room and says, Grandmom

and she walked into the stories.

 

 

Your Face

 

Your face

Your heart

Your hands

Your feet

Your spirit and your soul

The place inside no one

Understands and your adornments

Do not enter

Your loves

Your storms

Your sights and your smells

Your health and your illness

The moments of your sorrow

Your great joy rising up in a whisper from the depths

Your sightings and your disappearances

Your days and your nights

And your fruits and your fears

Your desires and dreams

Your freedoms and that which binds you

Your yesterdays and tomorrows

Your places

And your sighs

And your face

 

 

Vidui

 

Again this game of all these known responsibilities—

I’ll let it be known from the beginning:

We sinned. Always.

From the beginning to the end,

from one seal to the next.

We are guilty. You

are always right.

 

This is how You love us?

 

 

My Rabbi is Getting Older

 

My Rabbi is getting older.

He uses a magnifying glass,

coughs so often and it’s hard to hear.

This is the time of life when the body is tired,

memory grows a thickening shell

the orphan in me knows

                    he is going

 

in class he already doesn’t remember

he confuses our names some

the problems posed in the Talmud are no longer problems

its answers do not answer.

His son tries to remind him gently

repeating aloud some of what’s been said, and offers a few corrections

 

facing my Rabbi’s eyes, I see they are emptying out—

one moment his pupils fill with sand

the next, letters are blossoming out of them

(desperately, as though they only exist for letters)

next, the short bursts take hold of the long blasts

the Holocaust is already coming out of his eyes

and I want to scream to him

my father, my father

how much dying am I able to press into one small body.

But he falls asleep in the middle of the lesson

and leaves me here alone

facing all the generations

 

 

 



View Original Work ↓

הלכה אל הסיפורים


בלילות האחרונים אני הולך בבית
הילדים עברו בלאט מחדר שבנינו להם אל מטת בטחון שלנו
החלונות סגורים ופחד גדול נופל עלי
אני מודא נשימות קצובות שלהם
בודק שהשמיכה מכסה את כפות הרגלים
ומה לעשות ביראה הגדולה הזו
אני רוצה לשאל אותך
ומי אמר לך שאני בכלל חי
ואת מתה
ולפני השנה הילד הסתכל על דמותך בסלון
ואמר סבתא
הלכה אל הספורים

 

 

את פניך

 

את פניך
את לבך
את ידיך
את רגליך
את רוחך ונפשך
את המקום בו אף אחד לא
מבין ולא בא עדיך
את אהבותיך
את סערותיך
את מראיך וריחותיך
את בריאותך וחליך
את רגעי עצבונך
ואת האשר הגדול העולה בלחש מן התהומות
את התראותך והעלמיותיך
את ימיך ואת לילותיך
את פרותיך ופחדיך
את רצונותיך וחלומותיך
ואת חרותך ולוחותיך
את אתמוליך ומחריך
ואת מקומותיך
ואנחותיך
ואת פניך

 

 


וידוי

 

שוב כל משחק התפקידים הידוע
הנה אני מודיע מראש
אנחנו אשמים
לעולם
מהתחלה ועד הסוף מכריכה אל כריכה
אשמנו
אתה תמיד צודק

 

ככה אתה אוהב אותנו

 

 

הרב שלי מזדקן

 

הרבי שלי מזדקן
הוא משתמש בזכוכית מגדלת
משתעל ללא הרף ובקשי שומע
זה הגיל עיפות החומר הסתידות הזכרון
אבל היתום שבי כבר יודע
                                     הוא הולך 

 

בשעור הוא כבר לא זוכר
קצת מתבלבל בין השמות
הקושיה כבר לא קושיה התרוץ לא תרוץ
הבן שלו מנסה להזכיר לו בעדינות
חוזר בקול על הדברים וקצת מתקן

 

מול העינים הרבי שלי מתרוקן
רגע אחד האישונים שלו מתמלאים חול
רגע שני האותיות פורחות ממנו
(באכזריות ששמורה רק לאותיות)
רגע שלישי השברים משתלטים לו על התקיעות
והשואה כבר יוצאת לו מהעינים
ואני רוצה לצעק לו
אבי אבי
כמה יתמות אני יכול לדחוק לגוף אחד קטן
אבל הוא נרדם באמצע השעור
ומשאיר אותי כאן לבד
מול כל הדורות

 

Translator Notes

I keep Nir's poetry in my backpack and carry it with me almost wherever I go. When I have quiet, I pull out these now old-looking prints and take notes on the notes I scribbled down a few months before. We shared drafts with several native Hebrew and English writers during this process, their review and analysis of my translation has been essential to its refinement. I believe collaboration is the heart of translation; it always requires at least two, but often many more.


Ross Weissman

×